מוכר לכם-

רציתי לקבוע תור לבת שלי

לבוא עם הבת שלי

להישאר עם הבת שלי?

מוכר לכם- גם-

רציתי להביא את אימא שלי בשעת הטיפול שלי-

אני אוכל לארח את אימא שלי

נוכל לעבוד יחד?

זהו, שאני מקבלת פניות כאלו וכאלו

וכבר לא מיתפלאת-

מתפעלת.

דיאדי אינו תלוי גיל.

האומנות היא שפה-עושה-נפלאות

בכל נקודה על ציר החיים

לכל אדם על פני הגלובוס

ויותר מזה עושה פלאים

במערכות היחסים

מי אמר שרק אימא מביאה בת לטיפול?

משתפת בחוויית הטיפול בה.

החיים אמרו לי שגם בת מביאה אימא.

מנצלת במה וחומר כדי לבטא.

כדי לרקום קשרים מחדש.

במקום בטוח.

דיאדי

חלון הראווה של המטפלים והמטפלות

למערכות יחסים

הבחירה

הדינמיקה

הנוכחות

הייצוגים

האמירה

התגובה

הכול מוצג לראווה

על שולחן הטיפולים

כעין ארוחה משותפת

מקרבת לבבות.

זירת המילים

מפנה מקום לחומרים

האחד מקבל ייצוג אנדבדואלי

האחר מקבל את זה

האחד מדבר

האחר לוקח לתשומת ליבו

האחד מנצל הזדמנות

האחר מודה לו על כך

האחד מתגלה לראשונה

האחר גולה ממקומו ונענה

הטיפול הסתיים כמו אירוע נדיר

ואומר האחד – א י

וממשיך האחר – ד י

ואני כמו תמיד

פותחת וסוגרת דלתו – ת  י .

אני רואה צבעים

אתם הולכים ברחוב

גם אני.

אתם רואים בן אדם.

מחוות גוף

נראות, סטייל,

אתם עושים הערכה

כלכלית, בריאותית,

מנטלית.

המוח שלכם מעבד נתונים

מאיפה הוא?

מהם היכולות שלו?

מי יותר- אני או הוא?

ואתם מגיבים אליו בהתאם

בניכור או בחיבור

בדחיה או בהתקרבות.

ואני מוסיפה לכל התפריט-

 איזה צבע הוא?

אלו צבעים יש לו-

אלו צבעים חסרים לו?

ומה זה אומר לגביו? לגבי?

ומה עושים עכשיו?

אני הולכת ברחוב

עם עדשות כפולות

אחת רגילה

אחת של צבעים

רואה אדם זקוף קומה

מילותיו מדודות

רואה צבע.

אומרת לעצמי-

הוא אידיאליסט

לא תצליחי לשכנע אותו בקלות.

הוא פשוט- לבן.

רואה מוכרת זורחת

נעה בין המדפים

רואה צבע.

אומרת לעצמי-

היא פתוחה לצרכים

המשתנים של הלקוחות.

היא תקבל את מוצר-ההחזרה שלי.

היא פשוט- צהובה.

רואה דמות עטופת שכבות

ביום קיץ לוהט

לבדה, בקצב משלה,

אני אומרת לעצמי-

לא כואבת לה הבדידות

כמו שכואב עליה,

היא פשוט אפורה.

רואה ילד רוכב על אופניו

בעקבות אופניו הגדולות של אביו

עקב בצד גלגל

אני אומרת לעצמי

התמונה הזו שווה

הילד הזה יגיע רחוק

הוא- ירוק.

אני רואה

מתח בשריר

דיבור קצוב

אדיבות עם ריחוק מתון

חייבת להפוך את שלי

לאינטרס שלו

רק ככה זה ילך

חסר לו- ורוד.

הוא מדבר המון

נואם בפאטוס

משחק בכסף גדול

אני מתלבטת

על כל פצע יושב פיצוי

היותר מספר על החסר-

אימון למנהיגות והעצמה

כי חסר לו אדום.

היא רוצה לשמור ולשחרר

בעת ובעונה אחת

אני רואה את הקונפליקט הוורוד-ירוק שלה.

ומגדירה תקיעות וסיבה

הוא נתקע בגלל פרדיגמה של או-או

לחוד או ביחד

אין שלום בו

אני רואה אותו מעמת את הלבן עם הכתום

ומציעה פשרות.

מדברת בנוסח אחד לאדום–

אתה קובע, מה תחליט?

ובנוסח אחר לצהוב-

מה תרצה?

מאכילה מסובכי חום-

ומנסה- ללא הצלחה

לראות את העולם רגיל:)

או

בא ארוג ברגליו

אגדת בית הבד

“ימים רבים ישבו בדד הבדים

מה שהפך לחרושת שמועות וסיפורי בדים

לחשו שם על מיטה חמה מוצעת

כריות בצבעים על ספה ונחת

דברו על מפיות רקומות לשולחן וילון לחלון

העלו אפשרויות של כסות לגוף או לבית.

אומנות הבדים

רכה, חמה, מקופלת.

והבדים-

התכרבלו בחלקתם,

לא קראו לכל אחד

זה עניין של תחושה ורגישות

חמימות רכות ויצירתיות

או שאתה מתחבר אליהם או שאתה לא בעניין

אבל כשהגיעה שעתם הגדולה לא ידעו הם את נפשם

יצאו לאור גאים במגוון.

א-ר-י-ג-י-ם

ואז הפכו בהינף מספרים לה-ר-ו-ג-י-ם

מפוצלים, קצוצים, פזורים, חסרי משמעות

הפיצול החריף למול פני הפוטנציאל

חלקים מול שלם

כלום מול משמעות

היו רגעים של חידלון, קטיעה וניתוק.

כמו ספר שהתפזרו פרקיו.

כמו בובה שפורקו אבריה.

פיסות מלאות תחושה- במצב עלוב

שפע של צבע- ונעדר שילוב

סיוט הפיצול

הגיע לקיצו

במה שנדמה כנס

מגנט השלמות העולמי,

פעל את פעולתו

ויד נעלמה קרבה פיסות

בחרה חיבורים

בניה

והבנה

מצאה משמעות

טובה

ואהבה

וסיפור בדים חדש

עלה על המדף

התסכול הדף

הצלחה קטף

והבד שבו עטף ועטף ועטף .

תצפית של יום אחד על סמלים ואנשים

מה הסמל שלך היום?

שלי- קשת– הקמר המספר על מעצור רגשי, בושה והסתרה.

זה כי אימא שלי מגוננת כרונית וכל האנרגיות לי חבויות ואצורות

באשמת הבושה להתגלות ולהאיר לעולם

שלי- סביבון– מסתובב ומספר על רב ממדיות, מסתובב ומספר על עצמו.

וסביב עצמו. נקודת הפתיחה או הסיום או שניהם יחד היא סחרחורת וחוסר יציבות.

והשאלה הגדולה כאן היא מי המסובב, אני או הם

הסיפור שלי נפתח ל-360ˆ , ושפע אפשרויות.

מה שמנסה לחפות על הרגל האחת וחוסר היציבות.

שלי- יונה– סמל המסירות, הטהרה, נתינה, שתיקה, אצילות.

ואני על קצה הצוק. מפחדת. יכולה לעוף. ולא.

אם אעשה זאת אגלה שהמעוף כלל לא נימצא ברשימת הפחדים שלי

אבל אני יונה ולכן אעדיף להקריב למען קרובי מאשר לעוף לעבר חלומותיי

שלי- פוקסיה-ארגמן– זה הצבע שמייצג אותי היום.

אהבה לחיים, יופי, עיצוב, פינוק וקישוט.

אני מרגישה שכאשר אני שם, חזקה.

המקום הנשי- אימהי שלי ברור. טוב ויפה.

שלי- כד ענק– מתרחב, מצטמק, שוב מתרחב מעט, מכיל, מסתיר.

מאפשר מזיגה והתגלות.

אני לומד לצאת מעצמי האגוצנטרי ולהתרחב.

להיפתח לעולם למזוג ולהתמזג.

ושלי- גביע- גבוה, מלא פירות עד להתפקע.

הוא רוחני, שאפתן, רוצה המון. בהרבה תחומים.

ולצערי, המשמעות של זה בחיי המעשה היא חוסר מרוצות תמידית

תמיד אני מסכם יום בידיעה שיכולתי יותר או אחרת.

הסמל

קחו רגע שקט

תוך כדי הליכה, רביצה על הספה, או טרום שינה.

נשמו לתוך עצמכם.

חפשו שם את הסמל שלכם.

תנו לו לעלות לבד.

מעולם החי או הדומם.

סמל, צורה, תמונה, תנועה, צבע.

מוכר או חדש.

הכירו בו.

היו אתו

היו חופשיים בפרשנות שלכם אליו.

על אנורקסיה בטיפול באומנות

מה דעתכם על אדם כמוני וכמוכם

שמקבל סלידה מאוכל, בחילה וגועל.

ומאמין בכל ליבו בקיום על טבעי?

ומה אם הנס המהלך הזה בדרך אליכם עכשיו?

מה תגישו?

אין לכם זונדה

אתם לא פסיכיאטר

ולא סבתא שלו

במקרה הטוב אתם מרפאים באומנות

ובאחר- סתם ידידים שאכפת להם.

ואתם פותחים את הדלת שלכם

לדמות צנומה ועטופה

בטשטוש מתוחכם עד מחמיא.

ומקשיבים לסיפור החיים שלה.

האם הצרכים הבסיסיים היו זמינים לה,

אם הייתה אם בריאה, מאמינה, מלאת חיים.

האם היו עניינים  בריאותיים או סיבוכים רפואיים

אלו תפיסות התקבעו בה בשל אירועי חייה,

האם תפיסות אלו נוקשות או גמישות לשינוי

אילו חוויות הצטרפו לסיפור-

פגיעה פיזית גופנית לענפיה.

חוויות של מחסור, ניכור, דחיה.

מהו דימוי הגוף כרגע,

מה היחס שלה לדחפים

איך רואה את הגוף על נטיותיו-

אלוקיות? מלאכיות? מתנזרות?

נמוכות? לא ראויות? משוללות?

מה ואיך היא תפיסת החומר

האם פחות אצלה זה יותר.

מתנזר שווה. ועדיף לוותר

ואולי היו בעיות תחושה שהביאו לדחיית המזון?

ואולי הייתה חווית האכלה לא מכילה- צרכים, זמנים, רגישויות, טעמים והעדפות

ואולי הייתה אימהות לא גמישה- שהזמינה שליטה ומעצור סביב השרירים הטבעתיים?

תארחו את דמות הנס שבאה לבקר אצלכם

ללא קפה ועוגה

קחו מילים וחלקי חיים ותיבנו סיפור.

ניסוחים, חוויות בציר הזמן ופליטות פה:)

סמלים ומטאפורות אומנותיות (אני שקופה, לא מגיע לי, אני נעלה מזה, אין מספיק)

כאבים ורצונות

וקדימה- לעבודה.

מרוב דיבורים

אנחנו עשויים להישאר רעבים,

מה אוכלים?

אם אין לחם

נאכל חימר.

ועוד חימר, ושפע חימר, ובעיקר חימר.

למה דווקא חימר?

כן, כי החומר מחזיר חווית אימא אדמה

מאזן גישה לחומר

מחזיר שליטה נכונה

מווסת תחושתיות

הוא הבסיס, וספק המזון.

מה עוד אוכלים?

• עבודות עם דגש על נוכחות

תביא את עצמך חזק, נוכח, תפוס מקום.

• עבודות סביב אימא

מה קיבלת ממנה. מה אתה בוחר לקחת. (כוח, חיים, אמונה, דאגה לשלומך)

• עבודה על קבלת מגבלות הגוף

גבולות, מסגרות, חופש בתוך גבולות.

• עבודות על דימוי גוף

מסכות, פיסול אברי גוף בחימר, דמויות חימר. תצלומים אישיים.

• גישה לשפע- יש שפע בעולם בשבילי

קבלת השפע. הסכמה- גישה- בחירה- הנאה.

מה עוד ממליצים?

• ליווי רופא מטפל, שקילות, מעקב רפואי, שילוב תזונאית ותוספי תזונה.
• פסיכיאטר- טיפול תרופתי למניעת מצבי הרעבה וסיכון.
• שילוב טיפולים אלטרנטיביים- גופנפש- בעיקר רפלקסולוגיה, פרחי באך.
• סטייל תרפי- לתיקון דימוי גוף פגוע.

אנורקסיה זה סיפור רגשי-פיזי

טיפול באומנות זה ריפוי רגשי-פיזי.

יבוא החומר החומרי

תבוא המטפלת- הרגשית

ויביאו מזור לכאב גופנפש זה.

וזה עובד.

לטיפול באומנות יש קבלות, בריפוי הפרעות אכילה

הוא המקום לזהות עיוותי תפיסה ביחס לחומר.

והוא המקום לאיזון תפיסות אלו.

תנו מהחומר הזה בחופשיות ובשפע

ללא צורך לפתוח את הפה.

וללא עליה במשקל

ותעשו שלום בין גוף לנפש

חומר לרוח.

הערה חשובה לשומרי המשקל שביננו-

אל תחשבו שהצרות האלו שוות יותר משלכם,

אתם לפחות משלבים הנאה מהמזון ושקילות ליתר בטחון

והם חיים בכלא ההימנעות ממזון

שהם בנו

ונעלו על עצמם

כך או כך לחומר יש כוח לאזן את כולנו

תנו לו יד

והוא ייתן לכם שלום .

חללי ישראל

פרק ראשון- בסיפור החללים

פ. הייתה ועודנה ילדת חמד בלתי נסבלת.

בוגרת המשוחחת בשפה עשירה. קסומה, מוכשרת וציירת-חללים אלופה.

צובעת, מסמנת וגם מתזכרת: “זה האוויר”, “זה האופק”, “זה החלון”.

כל חלל מודגש, מוצלל, מושחר.

היא גם מפסלת בעמל ומוקפדות יתרה מבנה חוטי עשוי מקלות עץ, ומצופה בתחבושות גבס.

נוצרות מסגרות, נבנים חללים.

והחללים מחוללים.

את התפקיד הראשי

החללים מקבלים הרבה כבוד, מכבידים ומעיקים כמו צל חי,

כמו בועת סבון כבדה

ושואלים זה את זה

מה הסיפור של החלל

הבועה

הסוד.

לו תדע פ. את סוד חייה, איזשהו חלל אפל מימות קדם, עניין לא פטור.

יתכן והעיסוק בחללים ירפה ממנה.

והיא תוכל להעביר משקל לאובייקטים ועצמים ממשיים

למה שיש ולא למה שאין

כשהיא תחדל מלראות

את מה שכולם לא רואים

היא תתפנה לראות

את מה שכולם רואים

ולהשתלב בחברת הבריאים

פרק שני- בסיפור החללים

מ. היא נערת חמד, שגדלה מכוח הנס ללא נוכחות הורה מלידה

התוצאה הייתה הסתגרות, הפרעות אכילה ודכאון

היא פיתחה טקסים אובססיביים לכל מי שיודע עלי, מתערב לי, ולכל מי שמתקרב.

בעבודה על מנדלה ריקה בגודלו של גיליון

היא ציירה על גבי כעשירית מהשטח שעמד לרשותה.

למנדלה המוקטנת היה גרעין פנימי שחור, ומעגלים חיצוניים מסגרתיים או שולחי זרועות

בסיום היא מסגרה את המיני מנדלה שלה בצבע חום (גוף, חומר, אוכל)

חביבה, אני אומרת, אני מבינה שהעולם גדול עליך

וטוב לך בד’ אמותיך

נכון, היא אומרת, מחייכת,

יש לך רווחים מזה? אני שואלת

כן. יש לי שקט, יש לי לבדיות, ופרטיות מקודשת

יש הפסדים? אני מבררת,

כלום.

ומה את אומרת על העובדה-

שלשטחים זרים במדינה יש נטייה להיכבש ע”י זרים?

ומה בקשר לעובדה-

שציור חלקי, מינימלי מספר על נגישות לטראומה, ומאפשר התערבויות?

זה מקובל עליך? אני מבררת בזהירות

אז זהו- שלא

אז זהו- שמה?

מה עושים עכשיו?

משמידים חללים

ומתחילים לחיות

כל עוד אני כאן אני חיה ונוכחת.

פרק שלישי בסיפור החללים

ל. היא אישה שאפתנית ופעילה שמילאה בצבע גואש ירוק

דף לבן, כמעט במלואו.

כמעט.

היא הותירה חלל, פינה ימנית בתחתית הדף, משולשת,

ואמרה- עד כאן. זה לא.

ויש שם סיפור. בפינה החללית הזו,

 מה יש שם

מה אין שם.

מה קשה

מה אסור

מה הסיפור.

אל תחששו לחלל חללים

גם אם הם מקודשים לבעליהם.

תנו להם יחס וכבוד

כמו לרעיהם הנוכחים והבולטים.

ותכתבו את הפרקים הבאים

בסיפורי החללים.

והגבס קובר

חזיון שלאחר אסון מירון

ראיתי ואילמלא כתבתי לא האמנתי

היוצר, ילד שחווה אובדן של נפש קרובה עובד בגבס ובגואש

בתחילה הוא עסוק בחבישות (תכריכים) ויציקות (רטוב ויבש חיים ומוות)

בהמשך הוא מזריק צבע על הכן באמצעות שאיבת גואש במזרק

והכן מטפטף את דמעותיו

על פיסול האבן

המונח תחתיו על הרצפה.

וכך היה עובד

מים ואבקה

ועוד מים ואבקה

ערבוב

מים ואבקה

ועוד מים ועוד אבקה

ועוד ערבוב

מים חיים וגבס מת

זורם וקופא

חי ומת

זורם ועצור

תנועה והתאבנות

מעורבים זה בזה

נמהלים, נבהלים

חיים ומוות נשקו 

ונפרדו איש לדרכו

נפגשו שוב בניחום וסיפור

ושוב נפרדו

נפגשו לקבלה ושיר

ושוב נפרדו

נפגשו בהילולא, ביארצייט.

ועשו שלום

ונותרה מצבה.

ונאדות

בדמעות

מתמלאות

דומ-אות

ומעל המצבה

השמיים בוכים

והוא

מזריק

ומתבונן.

איך

זה

בוכה בשבילו

לאט

ומתמשך.

בוכה מרחוק

עמוס מכדי לדעת

ודמעותיו נושרות אל הכן

ומשם לאדמה

ומה שלא הצליח לבכות

בכה לו הגואש

ומה שלא הכיל את דמעותיו

הכיל לו הכן

החיל על האדמה

ומה שלא יכול עד כה לראות

ראה עכשיו

ובכו יחדיו

הוא והכן

מעל המצבה

הילדים עליך או את.ה על הילדים?

מזג האוויר עליך או את.ה על מזג האוויר?

העבודה עליך או את.ה על העבודה?

הרגשות עליך או את.ה על הרגשות?

העייפות עליך או את.ה על העייפות?

בטיפול באומנות שואלים גם-

החימר עליך או את.ה על החימר?

ואם תרצו השאלה האחרונה היא מטאפורת החיים

המשל שבחדר על הנמשל שבחוץ

יד האדם תספר כל מה שנחוץ

יש מי שבוחן את השפע. בארון החומרים,

מפעיל, מניע, חי, בועט, משנה פאזה.

מבקש מה שאין… מתעקש… מנסה שוב…

לוקח שליטה על הזמן, החומר והתנועה.

ויש מי שהחור שלו גדול…

והאין משתלט על הכול.

והוא חלש מידי

והוא לא יודע

מזמן החומר השתלט עליו

ולו אין מנוע.

הוא התכרבל ונמחק

הגלובוס כולו התיישב על אפסיותו,

התמקם, התנחל, באדמתו.

ממקומי,

בחדר הטיפול

רואה ולא אומרת

גם לא עושה

מאפשרת

שותקת

ממתינה

אולי

מגישה

גוש חימר

אם תהיו- יקרה

אם תחדלו- יתנכר ויישאר

גוש גולמי, סתמי ואפילו מירא

“זה נקרא שחימר (!) השתלט עליכם”

אני אומרת, מפטירה, מקפיצה.

לא נכון, תביא

אני אראה לו

(אני אראה לך)

אני אעשה את זה

מהומה, המיה, אין למה ומה

מכות, דפיקות, נעיצות.

פיסה, גלגול, פתיחה, הסתרה, כדרור, פירור.

מה שלא יהיה בסוף. אתם כבר עשיתם את זה.

השתלטתם.

התודעה שלכם נפתחה למושג חדש- אני בשליטה ולא קורבן

אני מנהל ולא נגרר

מכאן הדרך קצרה- לניהול, הנהגה, עוצמה ומצוינות.

תרגלו אותי

החימר

קחו חימר או בצק, מה שהכי זמין לכם.

וטפלו בו, בעמידה, בעוצמה, בסופר שליטה!

מצוין לימים שבהם אנחנו מרגישים מפוצלים

עם שיבושי תכניות ואובדן עשתונות

החימר יאסוף וימקד אתכם- ועוד ישמעו מכם…….

והמיכל קטן

פורצת מלחמת גבולות

וכך ציירה ל. את מילותיה,

אחרי שכל חומרי-עולם לא הספיקו

לרוקן את שפעת רגשותיה ועוצמתם.

כי אין צייר שיוכל לבטא את כל מה שיש בי, וירכז את כל הצבעוני שבי לצבע אחד או שניים.

ואין עין שתוכל לראות את העומק האינסופי הקיים בי.

ואין צלם שיוכל לכלוא אותי בתוך מסגרת של 4 צלעות.

ואין פסל כמוך שמשאיר אותי שלם ועדיין מגלף את מה שמיותר.

ואין כוכב, אפילו ארץ שיכיל את כל כולי.

ואין שעון שידביק את הקצב המטורף שלי.

ואין מעיל שיעטוף אותי באמת וידע לחמם מבפנים.

ואין חלל מספיק גדול להכיל את כל הריק שבי.

ואין רץ שעקף אי פעם את פעימות הלב שלי.

ואין ים, גם לא ים המלח, שיש בו יותר מהדמעות שלי.

ואין מספיק מילים בלקסיקון שיבטאו במדויק את התחושות שלי.

ואין סביבת מחיה שאפשר לחיות בה ולא רק לשרוד, בינתיים יש רק דירת חדר, ולא “בית” שיגן על מי שאני.

(לאה כ.)

אין לי די מילות נחמה.

אין לי די גואש שחור.

אין לי יותר מ-60 דקות.

יש לי את מגבלות החומר והזמן שלי

יש לי שאיפה להנחיל אותם הלאה לאחרים.

יש לי סבלנות אין קץ בעבור זה.

ויש לי תקווה כי אין ייאוש בעולם כלל.

הבנתי שהיא אסרטיבית, דעתנית, ומנהיגה

אם היא נכנסת, פותחת תיק, מוציאה ארנק

ומשלמת

10 אגורות

עבור הטיפול

בת שנתיים וחצי בדיוק

ואהבתי והוחמאתי

היא למדה אצלי עוד שיעור לחיים

שווה- כסף הם לא רק חפצים ממשיים

כמו אוכל וצעצועים

אלא

גם שירות

גם טיפול רגשי

עם משכורת של 10 אגורות

למדתי שיעור לחיים

על ילדים צעירים בטיפול.

ילד, שצרכיו מטופלים מלכתחילה

לומד להכיר בצורך הבסיסי של

להיות מטופל

מבין שיש לפנות מקום בלוז’ ובארנק

לצרכי הנפש

יודע לשלם כמו גדול על שירות על ידע על ליווי

מניח להערצת העצמאות והלבדיות

ומוכן לקבל תמיכה

ומעל הכול-

הוא חי עם מבוגרים שמכירים

במוגבלות החומר,

ומאפשרים לעצמם ולילדם

את מה שלא קיבלו- פיספסו- לא היה.

ילד כזה

יגדל לבוגר מסופק ומרוצה

כיוון שאיננו מצפה

שאימו-שאיננה-כל- יכולה-

תיתן את כל משאלות ליבו – ליבה.

הרי היא בעצמה נעזרת

מצרפת עוד אנשים למסע החיים,

ומחייכת.

שילמו לי 10 אגורות?

שילמו לו ידע-שווה-ערך. במזומן.