סיפורה של מסכה

יש כאלה שרואים בי דף לבן והלוואי

אם-כל-הזדמנות

אני רואה בי חיוורון, ואולי, וחבל

האימא-של-הפחדניות

יד המעצב אוחזת בי

ואני- מסכת פחדים.

הזדמנות היא אולי והלואי

לבן הוא- חיוורון מת- גם

ואני מתה מפחד

חיוורת כסיד

משמא ואולי וחבל

אולי ידי המעצב עדינות מידי

חלשות, מהססות,

עד שיקרה משהו בכלל- אני לא בטוחה שאחזיק מעמד עד אז.

שמא ידי המעצב אימפולסיביות, נוקשות

לא רגישות

מה שעשוי (אולי) להותיר בי צלקות

נכון, רציתי שתעירו אותי מהעילפון, אבל למה במכות?

רק שלא יסתמו לי את הפה, עיניים ואף.

לא משנה איך ובמה, במעטה אלגנטי או חנוט

אני עשויה (אולי) למצוא את עצמי במצב חנוק

אולי הסתימה תראה כמו קישוט-

ומרוב יופי אני אמות

שמא יושחרו פני

ידי המעצב ירוקנו עלי כמו יומית של

רגשות קשים, בוץ ותימרות עשן

אולי ידיים זועמות אבודות

יבחרו לקמט אותי למעוך ולדחוף לכלי של המכחולים

עם נשימותיי האחרונות והשיעולים.

שמא יפצלוני

באמצעות קו שבר ארוך או מזגזג, מפצל וכואב כ-ו-א-ב

אולי מידי הרבה צבע, גולשת, עודפת

שמא כלום שקופה, אווירית לא קיימת.

אולי עומס לחץ אנחה

שמא אדישות, התעלמות, הזנחה.

מסכה

מונחת על שולחן

מניחה

וסופגת

מגע אנוש ופורקן

מתייצבת

מתעצבת

יד אמן גוזרת

חיים

או מוות

ואני

חיוורת

מציירת

פחדי

במכחולים

של

אחרים.