כשהמצוקה גדולה

והמיכל קטן

פורצת מלחמת גבולות

וכך ציירה ל. את מילותיה,

אחרי שכל חומרי-עולם לא הספיקו

לרוקן את שפעת רגשותיה ועוצמתם.

כי אין צייר שיוכל לבטא את כל מה שיש בי, וירכז את כל הצבעוני שבי לצבע אחד או שניים.

ואין עין שתוכל לראות את העומק האינסופי הקיים בי.

ואין צלם שיוכל לכלוא אותי בתוך מסגרת של 4 צלעות.

ואין פסל כמוך שמשאיר אותי שלם ועדיין מגלף את מה שמיותר.

ואין כוכב, אפילו ארץ שיכיל את כל כולי.

ואין שעון שידביק את הקצב המטורף שלי.

ואין מעיל שיעטוף אותי באמת וידע לחמם מבפנים.

ואין חלל מספיק גדול להכיל את כל הריק שבי.

ואין רץ שעקף אי פעם את פעימות הלב שלי.

ואין ים, גם לא ים המלח, שיש בו יותר מהדמעות שלי.

ואין מספיק מילים בלקסיקון שיבטאו במדויק את התחושות שלי.

ואין סביבת מחיה שאפשר לחיות בה ולא רק לשרוד, בינתיים יש רק דירת חדר, ולא "בית" שיגן על מי שאני.

(לאה כ.)

אין לי די מילות נחמה.

אין לי די גואש שחור.

אין לי יותר מ-60 דקות.

יש לי את מגבלות החומר והזמן שלי

יש לי שאיפה להנחיל אותם הלאה לאחרים.

יש לי סבלנות אין קץ בעבור זה.

ויש לי תקווה כי אין ייאוש בעולם כלל.